חרמות ובריונות אצל ילדים – כיצד מטפלים?
ראשי »
תוכן עניינים
אין דבר שמכאיב יותר להורה מאשר לראות את הילד שלו סובל מחרם או מבריונות. פתאום הילד חוזר הביתה עצוב, מסתגר, מסרב ללכת לבית הספר, או מספר שאף אחד לא רוצה לשחק איתו. במקרים מסוימים, הילד לא מספר כלל – וההורה רק מרגיש שמשהו "לא בסדר".
אז מה עושים? איך מזהים? ובעיקר – איך עוזרים?
מהי בריונות ומהו חרם?
- בריונות יכולה לכלול אלימות פיזית, הקנטות, השפלות, חרמות, איומים והפחדות.
- חרם הוא פעולה קבוצתית שבה מבודדים ילד/ה מבחינה חברתית – לא מדברים איתו, לא משתפים אותו, ולעיתים אף מפעילים לחץ על אחרים להתרחק ממנו.
שני המצבים הם פוגעניים, מסוכנים, ויכולים להשפיע עמוקות על הביטחון העצמי, הדימוי העצמי והבריאות הנפשית של הילד.
סימנים שיכולים להעיד על מצוקה:
- הילד חוזר עצוב או כועס בלי סיבה נראית לעין
- ירידה פתאומית במצב הרוח או בהתנהגות
- סירוב ללכת לבית הספר או חוגים
- תלונות פיזיות תכופות (כאבי בטן/ראש)
- איבוד עניין בפעילויות חברתיות
- שינוי בהרגלי שינה או אכילה
לא תמיד יש סימן ברור. לפעמים, האינטואיציה ההורית היא הסימן הראשון.
כיצד מגיבים כאשר הילד משתף?
אם הילד משתף במילים כמו "לא רוצים לשחק איתי", "צוחקים עליי", או "אף אחד לא מדבר איתי" – עצרו הכל והקשיבו לו באמת.
מה כן לעשות:
- קודם כל, להאמין לו. גם אם הסיפור נשמע "קטן", עבורו זה עולם ומלואו.
- לא לזלזל, לא למהר לפתור, לא להאשים.
- לומר משפטים כמו:
- "אני שמח שסיפרת לי."
- "אתה לא לבד, נעבור את זה יחד."
- "זה לא אשמתך."
מה לא לעשות:
- לא להגיד "תתמודד", "תחזיר להם", או "תתעלם".
- לא להאשים את הילד – גם אם הוא שונה, רגיש או מופנם יותר.
מה אפשר לעשות כהורים?
- ליצור שיחה פתוחה בבית:
עודדו את הילדים לדבר על מה שעובר עליהם. תנו מקום לרגשות כמו עלבון, תסכול, פחד או כעס. - לחזק את תחושת הערך העצמי:
עזרו לילד לזהות את החוזקות שלו, תחומי עניין וחברים שכן נמצאים לצידו – גם אם זה רק אחד. - פנו למסגרת החינוכית:
צרו קשר עם המחנכת, יועצת בית הספר או הנהלת המוסד החינוכי. חשוב לא "לשפוך אש", אלא לשתף במצב ולבקש התערבות מקצועית וזהירה. - היעזרו בליווי מקצועי:
במקרים רבים, הדרכת הורים וליווי רגשי לילד יכולים לחולל שינוי משמעותי – בהבנה, בהתמודדות ובחיזוק הביטחון האישי של הילד. - עודדו מעגלים חברתיים נוספים:
חוגים, קבוצות, פעילויות אחה"צ – כל מקום שבו הילד יכול לפגוש חברים חדשים ולחוות הצלחה, מחזק את תחושת המסוגלות החברתית שלו.
ומה אם הילד שלי הוא זה שפוגע?
גם זה קורה. לא ממקום של "רוע" – אלא מתוך צורך, חיקוי חברתי או התמודדות לא מודעת. אם שמעתם מילד אחר, מהמורה או מהילד עצמו שהוא חלק מבריונות – עצרו להתבוננות.
שיחה רגועה, הבנה, גבולות ברורים ואמפתיה – יכולים לעשות את ההבדל בין חזרה על ההתנהגות לבין שינוי אמיתי.
לסיכום – תקשיבו לילדים שלכם
ילדים לא תמיד אומרים את מה שכואב להם. לפעמים הם רק מציירים דמויות לבד, מסתכלים מהצד, או אומרים "הכל בסדר" בקול שקט. תפקידנו כהורים הוא לראות, לשאול, לשים לב – ובעיקר להיות שם, בלי שיפוט, עם הרבה לב.
אם אתם מזהים שילדכם חווה חרם, בריונות או מצוקה רגשית – אל תישארו לבד. אני כאן כדי ללוות אתכם בתהליך הרגיש הזה, לחזק את הילד, ולבנות איתו חוסן פנימי אמיתי.
המרכז לפסיכולוגיה פרודוקטיבית
6307*
